גבר סיני חוזר לבית הוריו בכפר בכדי להשתתף בהלוויית אביו, מי שהיה במשך שנים ארוכות המורה המקומי. לצד תיאור ההכנות לקראת טקס ההלוויה המסורתי פורס בפנינו הסרט את סיפור האהבה הקסום והנאיבי בין ההורים, סיפור שהתרחש 40 שנה קודם לכן. זוהי בתמצית עלילת סרטו של ז’אנג יימו (הפנסים האדומים, ז’ודו), המצליח להפוך את קווי העלילה הפשוטים הללו לדרמה מרגשת, כמעט עוצרת נשימה. כמובן עומדת לרשותו יכולתו לייצר תמונות מצוינות, והשליטה המבריקה בפלטת הצבעים. גם משחקה של ז’אנג זי-יי (מחול הפגיונות) היפיפיה מעניק ל”דרך הביתה” עוצמה ונפח. אך נדמה כי העיקר כאן איננה רק המיומנות, אלא בעיקר היחס הבוגר האוהב, שמגלה זאנג יימו כלפי המסורת הקולנועית והתרבותית שבתוכה הסרט מתפקד. הסרט הוא מעין קידה ארוכה למלודרמה הקולנועית, שנטווית כאן בצורה כמעט מופשטת לגמרי; וזוהי מלודרמה שמצדיעה למסורת העממית הסינית ולצורך לשוב ולקיים אותה. כך, תחת מעטה של פשטות, אפילו סנטימנטליות, מסתתרת יצירה קולנועית שהיא בה בעת מרגשת, עדינה ומתוחכמת להפליא
–
