רמי פורטיס צעיר, מנגו וארגז שפולח מאמסטרדם. סה”כ התחלה מעניינת
הפעם אנחנו עם עניין מיוחד באמת. נכון, כולנו מיוחדים, ועדיין – אף אחד מאיתנו לא הקליט בחדר נעוריו את רמי פורטיס הצעיר בהופעה לחברים, ועובד בחנויות תקליטים מובחרות מאז אמצע שנות השבעים.
או בשלוש מילים: אורן אדר בורלא. “התחלתי לעבוד ב-1975 במנגו, חנות התקליטים של מיקי דותן, שלימים הקים את האוזן השלישית. אח שלי עבד עוד לפניי במנגו ובמסדה, החנות של שוקי וייס”.
“עם הזמן התקדמתי והפכתי לאחראי על מדף הבוטלגים במנגו, שדיילים שחזרו מאירופה היו מביאים לנו. ככה קיבלנו את אנימלס של פינק פלויד יומיים לפני שהוא יצא בשאר העולם. מיקי פילח ארגז באמסטרדם, והצליח למצוא דיילים שיביאו לנו אותו ארצה. אחר כך אחי עבר לפאז, ואז עבדתי בשתי החנויות במקביל. אני זוכר את היום שהתקליט של ג’וי דיוויז’ן הגיע לפאז והפיל אותנו, לא נתקלנו בדבר כזה קודם. חזרתי לארץ ב-1994 אחרי לימודים באקדמיה לאמנויות בדיסלדורף. הלכתי לאוזן השלישית לדבר עם אלי חיון כי רציתי לעבוד שם, והוא אמר לי – ‘אתה אוברקווליפייד’. אמרתי לו: ‘עזוב אותך, אני צריך עבודה’. והשאר היסטוריה, כמו שאומרים”.
ולהלן, פינת הכה את העובד במהדורה מיוחדת ליום חול – ללא מורא, ללא משוא פנים וללא לטס דאנס.
התקליט הראשון שקנית בעצמך:
לד זפלין 1. זה היה ב- 1970 בחנות שושנה מתנות ברמת אביב. הייתי ילד שמתעניין בתעופה, ולכן העטיפה מאוד סקרנה אותי. שושנה בעצמה שמה לי את התקליט על הפטיפון בחנות. זה היה מספיק מוזר, ואמרתי “אני רוצה כזה”.
האלבום האחרון שקנית:
פילמור איסט של זאפה, שיוצא עכשיו בהוצאה מורחבת, ויגיע רק בשבוע הבא.
החוויה הכי קיצונית שקרתה לך בחנות:
מאחר שאני אדם רגוע ושקט, לא זכורים לי דברים מאוד דרמטיים, אלא בעיקר אירועים נעימים. אני זוכר שכשלורי אנדרסון היתה בארץ, והייתי המלווה שלה מטעם האוזן, יצא לנו לנהל שיחה נהדרת. כנ”ל עם רובין היצ’קוק וסטיב קילבי. אלה היו מפגשים עם אנשים שאתה מעריך ואוהב את המוסיקה שלהם, ומגלה שהם גם יופי של בני אדם.
הפריט הכי ייחודי שיש לך בתקליטיה:
אני מתייחס בביטול רב לענייני נדירות. אנשים שואלים אותי “כמה תקליטים יש לך?”. את מי זה מעניין. אולי הפריט הכי מיוחד שיש לי הוא הטסט פראס הראשון של הצד השני של פלונטר. ככה שמעתי אותו לראשונה. אני מתייחס לאספנות בחשד, בביטול קל, יש בזה הרבה אגו. זו התנהגות מותנית, ולצערי ב-95 אחוז מהמקרים זו התניה של התעשייה. זה לא אמיתי, זה מזוייף. וכל מי שמתמלא מזה בסיפוק וגאווה צריך לשבת מתחת לעץ. אני לא אספן, אני מצטברן. מגיל 14 אני עובד בחנויות תקליטים, ופשוט הצטברו לי תקליטים.
אמן שאתה לא מוותר על שום פיפס שלו:
במקרה של פרנק זאפה אני קרוב לזה. יש לי מאות רליסים שלו. יצאו לו בערך 90 תקליטים, ואיזה 150 בוטלגים. הוא ולד פלין הם היחידים שאני מחזיק גם בתקליטים וגם בדיסקים. אבל אני לא מקפיד להחזיק קטלוג מלא של שום אמן. חלק מהאמנים שאני הכי אוהב בעולם, וביניהם דייוויד בואי ולו ריד, יש לי רק את התקליטים שלהם שאני ממש אוהב ולא שום דבר מעבר. דברים כמו לטס דאנס ובלו ג’ין של בואי אני לא מחזיק, זה לא מעניין אותי.
דיסקים – כן/ לא/ שחור/ לבן:
כל פורמט שבוקעת ממנו מוסיקה – זה טוב. אישית, אני מעדיף תקליטים, בגלל המוחשיות והגודל העטיפה והסאונד, אבל אני לא נכנס למריבות הטיפשיות של מה נשמע יותר טוב. מה שנשמע יותר טוב נמצא בין האוזניים שלך, זה לא הפורמט שקובע. אני לא מחזיק קבצי מוסיקה על המחשב, המחשב שלי מוקדש למשחקים, לא למוסיקה. קבצים דיגיטליים הם הנחותים ביותר, אבל אם יש מישהו שהקבצים ממלאים את עולמו אני רואה בזה רק ברכה.
קסטות – כן/ לא/ שחור/ לבן:
ר’ ערך דיסקים. זה הפורמט הנשחק ביותר, אבל כמו שאנחנו יודעים יש דברים שקיימים רק בקסטות אז יש לי גם קסטות. כשחייתי בחו”ל והייתי מגיע לארץ לחופשות הייתי מקליט לעצמי אוספים מהתקליטים האהובים עליי ולוקח אתי. עד היום יש לי את מרביתם במגירה.
התקליט שתיקח איתך לגלות:
וואן סייז פיטס אול של זאפה. זה התקליט שאני הכי אוהב בעולם. קשה מאוד לבחור את האחד והיחיד מבין תקליטיו, אבל אחרי הכל אני בוחר בו. יש בו כמה דברים שהכי עושים לי את זה בזאפה: הוא מנוגן לתלפיות, הנגנים מעל ומעבר, יש בו את זאפה כאמן רוק, אבל יותר מכך יש בו את זאפה כקומפוזיטור מהשורה הראשונה בשיר “אנדי”. זה השלב הבא אחרי גרשווין בקומפוזיטורים האמריקאים. ויש לו גם עטיפה נהדרת שאתה יכול לשקוע בה שעות על גבי שעות.
אלבום שהייתי מת שייצא כבר על ויניל:
פיור של גולדן פלומינוס מ-1994.
תקליט שדחוף לך להמליץ עליו עכשיו:
התקליט של רוברט פלאנט ואליסון קראוס מהשנה שעברה, RAISE THE ROOF. זה תקליט קאוורים שמה שמניע אותו זה האהבה לשירים ולא הצורך בלעשות תקליט קאוורים. הכימיה ביניהם נהדרת, ולמרות שזה מופק ומתוקתק זה לגמרי נשמע אמיתי וחי וכן.
מנהג תקליטים משונה שפיתחת:
אני שוטף ביד את הווינילים. שיטות ניקוי אחרות מונעות על ידי התעשייה בדיוק כמו כל מוצר מסחרי אופנתי אחר. מים וסבון במקלחת עם ידיך העירומות המסבנות את התקליט – כמו שאתה מסבן את עצמך – זו הדרך הכי טובה לנקות תקליט. לא צריך את כל שאר החומרים.
תחביב שלך שהוא לא מוסיקה וענייניה:
משחקי מחשב. בעיקר סימולטורים של מלחמת העולם השנייה, אבל אני מאוד מגוון במשחקים. ומעבר לזה, היסטוריה וציור, שזה אחד העיסוקים שלי. וכתיבה גם. בדרך כלל עט על נייר, הגיגים ופואטיקה, פה ושם סיפורים קצרים. אני לא ממש עושה עם זה משהו, אני עושה את זה בשביל היצירה ולא בשביל ההכרה. אחד המקומות היחידים שאתה יכול לראות ציורים שלי זה במשרד כאן באוזן כי העולם מסביב לא באמת מעניין אותי. אין לי שום דרייב לדחוף את עצמי.
אלבום שקנית ואתה מתבייש בזה:
אני לא מתבייש בשום דבר שרכשתי. להתבייש במוסיקה שאתה אוהב זה נורא. גילטי פלז’ר זה דבר נורא, עוד המצאה גרועה של מילניאלס. אתה אוהב מדונה? תקשיב למדונה. מי יגיד לך מה מרנין את ליבך? זה כל כך דבילי. תמיד אמרתי – פיפל אר סטיופיד, והם רק מוכיחים לי את זה מחדש כל יום.
