The Doors

דלתות התודעה של הסופר אלדוס האקסלי נפתחו עבור חבורת סטודנטים סקרנית בלוס אנג’לס של אמצע שנות השישים. ללא היסוס הם פרצו דרך הדלת האחורית והפכו במהרה לאחת הלהקות הבולטות של התקופה והמשפיעות בכל הזמנים. הכריזמה והקול הסמכותי – וגם העדין והנוקב – של ג’ים מוריסון יצרו אווירה מחשמלת על רקע הקלידים המכושפים של ריי מנזרק, הגיטרה הבלוזית ואפופת המיסתורין של רובי קריגר והתופים הנחושים של ג’ון דנסמור. לצד שירי פופ מובהקים ולפעמים מתריסים, הדורז צללו לתוך נהר גועש של צלילים אווירתיים, מיסטיים ופסיכדלים וגם ידעו להיות ישירים, רוקנ’רוליים, ביקורתיים ופרובקטיביים, לחולל שערוריות וללטף ברכות. כל זאת ועוד הרבה יותר עד שהסמים הכריעו את ג’ים מוריסון והדלתות נסגרו מעצמן. כשנפתחו מחדש, ללא מוריסון, היה זה צל חיוור של גוף העבודה המפואר שעלה על סלילי ההקלטה בין השנים 1967 ל-1971 -שישה אלבומים מופתיים (ואחד נוסף שיצא אחרי מותו של מוריסון, אבל בהשתתפותו) שמגשימים את מה שכתב וויליאם בלייק (והעניק השראה לאלדוס האקסלי)

“כאשר דלתות התודעה נקיות, כל הדברים נראים כפי שהם, אינסופיים”