Bob Dylan

כותב השירים הגדול ביותר שמתהלך בקרבנו עדיין חי ובועט ומקליט אלבומים חדשים חדשות לבקרים ולמעשה רק אחת לכמה שנים. בסוף לא רק שיקבור את כולנו, אלא גם יכתוב עלינו הספד עוקצני אך מרגש. אמנם לא קל כלל וכלל לחבב את הסינגר-סונגרייטר הנוקב שקולו המקרקר מזכיר לרבים דו-חיים שמרבה לנתר או לרבוץ בביצה, אך אלה שהתגברו על המכשול הווקאלי – או התאהבו בו דווקא מהסיבה שהוא נשמע משונה, מהורהר ונחרץ באותו הזמן – מקיימים עם בוב דילן מערכת יחסים אינטלקטואלית ורגשית כבר שנים ארוכות, קוראים בשקיקה את המילים הנפלאות שהוא כותב והולכים שבי אחרי גחמותיו הדעתניות. אפשר לקנא בהם, מותר לבוז להם או לדילן עצמו. על דבר אחד אין עוררין: בוב דילן הוא אחד ויחיד במינו, קולו של דור שממשיך בשלו גם כשהולך ופוחת הדור ועם זאת מצליח להגיע לקהלים חדשים וצעירים שהחשיפה שלהם למוזיקאי הבלתי יאמן הזה היא בחזקת התעלות רוחנית נטולת ממבו-ג’מבו דתי, אלא הכי חילונית וגשמית שיש. אם טרם התעמקתם בדיסקוגרפיה העצומה שלו אז החיים קצרים מידי. ויפה שעה אחת קודם.