תפריט
שמונה שנים אחרי שנולדתי בירושלים לא יכולתי מיד לבקר ברחוב היהודים — לעלות במדרגות הצרות שהובילו אל ביתו הקטן והצר של סבי, ושם לקבל אחד גרוש מתנה. לא יכולתי לגשת לכותל ולתקוע בו פתק — לא יכולתי לשבת עם הורי בקברו של שמעון הצדיק — ואף לא יכולתי להזיל דמעה על קברה של רחל הקבורה בכניסה לבית לחם. רק ממרחק, מגגות העיר המערבית החדשה הייתי מביט בעירי הטובה והישנה ומקנא, כמו אבי, שאמר לי: “מקנא ביונים שיכולות להגביה עוף ולעבור את החומה, עם הלגיונים החמושים שעליה — ולהגיע אל כל המקומות שהם אני וילדותי ובעצם כל כולי”….
