רד הוט ודמעות

“רד הוט צ’ילי פפרז: אחינו הלל” מספק מבט נדיר אל מאחורי הקלעים של אחת הלהקות הגדולות בעולם, בין כאוס, יצירה וחברות שמחזיקה עשורים

מאת אסא אופק צילום: Netflix

לא מת על רד הוט צ’ילי פפרז. הם תוקפניים מידי, רועשים מדי, קופצניים מידי, ערומים מידי. לא מת עליהם.
אבל יותר משאני לא מת עליהם אני ממש מתעב את מה שיש לטלוויזיה להציע. במיוחד כשהיא (ואנחנו) תחת התקפה. היא תוקפנית מידי, רועשת מידי, קופצנית מידי, צבועה מידי. לא מת עליה.
כך שיצא והתגלגלתי לנטפליקס כבריחה חלופית מהטילים שנחתו מהשמיים והתפוצצו על המסך בואך רחוב, ודף הבית של הרשת זוללת המיליארדים הציעה את “רד הוט צ’ילי פפרז: אחינו הלל” ובלי לחשוב על זה יותר מידי לחצתי פליי (כמעט כתבתי פלי).

אבל קודם, אודה, אני מאוד מאוד אוהב את ג’ון פרושיאנטה ולא כי הפפרז, אלא כי אטקסיה, ולא כי ההרכב הנדיר שלו אלא כי הוא עצמו.
אחרי שרכשתי את שני האלבומים שלהם (שהם באמת מופת של פסיכדליה ווירטואוזית נוגעת ללב) צרכתי את כל הדיסקוגרפיה של הגיטריסט המחונן והתאהבתי לגמרי בדמות השבירה שלו ששידרה לי מורכבויות וסבל אין קץ. הערכתי את זה אצלו. זה בהחלט מושך. אה, והוא מוזיקאי בחסד.

אז אחרי שהפכתי עצמי למעריצה של פרושיאנטה, ולאחר שעברו שנים הרבה ומלחמות באו וגוועו וצמחו מחדש, ולאחר רסיסי מידע שכבר החלו להתעופף ברשת על כך שאנתוני קידיס ופלי כבר מתנערים מהסרט, שלא לומר מתחרטים עליו, ניגשתי לרוקומנטרי על אחינו הלל (במאי בן פלדמן), תוך ידיעה שהוא התגורר בחיפה בעברו, ותוך הרהור שזו אגדה חיפאית מספר שלוש שמיוצאת מחיפה לעולם (שניים נוספים – ההוא מ- Kiss וההוא ממייק בראנט).
בכל אופן, ההתנערות של שני כוכבי הפפרז מהיצירה הזו היא לבטח תעלול שיווקי, הרהרתי עוד קצת. ראבק – התעלול עובד. הנה אני בתוך הסרט, מרותק כולי ונהנה מכל טרגדיה שנחשפת וכל שאכטה שנמצצת.

הלל סלובק הזה הוא פצצה של כריזמה וכישרון. אופי של מלכים, אבל של אלה הצנועים, סטייל לו ריד, או ניק קייב, לא ריצ’י בלקמור. בטח לא סלאש. הוא משקיע רצינות תהומית בלהיות מוזיקאי, בלשאוב השראה אבל, בלהישאר הוא.
נאמן למוזיקה שלו ולאן שהוא רוצה לקחת אותה. המוזיקה שלו היא אש ומים, קרח ופופקורן וברור לכל, לאורך כל הסרט, שבנוסף לסלובק, אנתוני קידיס ופלי הם קרבורטורים, גנרטורים. מחוללי הרס, מייצרי תודעה ומעל הכל דמויות כל כך חזקות, שהמסך בוער ככל ששניהם נמצאים בתוכו. הם נס דוקומטנרי שלא תמיד במאיי תעודה מתברכים בשכאלה.

אנתוני, חרף התספורת ‘אימו’ והשפם הטורקי, יושב בפיסוק רגלים וכל הפיסוק הזה הוא בטחון עצמי לא ייאמן וזריקת זין קנטרנית, אבל האהבה שלו לחברו הלל היא אמת צרופה. ולא רק לו. הוא רגיש נו. מאוד. כמו כל קלישאת שחץ.
הוא מספר את הסיפור שלהם ואני אומר לעצמי, כן, אני אוהב את רד הוט צ’ילי פפרז. אני הולך לקנות ולשמוע את כל מה שהם עשו. הוא פשוט כל כך טוב על כס המרואיין. וכמוהו פלי. כמה זוועות ותלאות נבטו בגופו, וכמה העז לבעוט בהכל, ועשה זאת בחינניות רבה ועם לא מעט כישרון (לא תמיד עם בגדים).

לא אפרט כאן את רצף תולדות הלהקה והשפעותיה (בלונדי, קווין. אחלה..). לא אגולל את רצף הסרט, או המורכבות שחוו שלושת החברים אבל אומר גם אומר: הרבה כוח היה ויש באהבה שלהם. הרבה עצב וחרטה יש באובדן שהזדחל מתחת לעור, במעמקי הקריירה, באחרית המסך כשלפתע הקיש והתפוצץ. הרבה סמים, מהרבה סוגים זורמים בסרט, ואיך לומר – זה ממכר.
החיבור בין השקט, הצניעות והקוליות של סלובק עם הוולגריות והבוטות היפהפיה של קידיס ופלי זה הדבר.
זה כל הקסם.

ואז פרושיאנטה הגיע, ממש בסוף, והבנתי היטב למה אהבתי כל כך את הלל סלובק. ואת פרושיאנטה.
עכשיו לכו תראו אותו גם אתם ושימו יד על התקליטים שלו, ושלהם. או על הדיסקים. הם הרבה יותר מFאנק והיפ הופ. או Pאנק. הם החיים עצמם – כשאתה קורה לעצמך מוזיקאי, הם החיים עצמם, גם אם חלקם כבר לא.

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: הדגמה חיה למה שאפשר לעשות עם פסנתר בלבד ולהשאר מרתקים
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה