ישראל (1992)

מקצוע הגששות מחייב שתי זהויות בדואית וישראלית, מספר היוצר אידו סלע, בתחילתו של הסרט. אך את כאמל הגשש, כך מסתבר מהר מאוד, לא מעניין מיתוס הגשש הבדואי, וגם לא תסביכיו השמאלניים של הבמאי, בן הקיבוץ השכן. לכאמל יש סיפור אישי משלו- סיפור אהבתו לבת הכפר שלו, שנישאה לאחר. חלומו הוא לסוע למצריים ולהפוך את סיפורו ל"סרט מצרי". הבמאי הישראלי מחליט לסייע לו בכך ולאחר שמבין שלא יוכל לצלם דוקו- דרמה אמיתית עם השחקנים מהכפר בתפקיד עצמם, הוא עובר לצלם את הסרט בקיבוץ עם שחקנים בני הקיבוץ, כשהוא מתמקד בתעוד ההפקה המשותפת. הבמאי מתמודד באומץ עם נכותו של השמאל הישראלי, עם כל רצונו הטוב ומודעותו, להתייחס באופן שווה למיעוטים, ומנציח במצלמתו את כאמל כדמות טראגית שמורד במסורת שלו ונותר זר גם בחיק התרבות הישראלית השכנה. פער אחר שנחשף במהלך הכנת הסרט המשותף (והוא אולי היחיד אליו יכולים להתחבר גם השחקנים מהקיבוץ) הוא הפער בין זיכרונות האהבה של כאמל לבין הנסיון להחיות אותם בסרט, בעיקר בתנאי ההפקה הדלים של סרטים ישראלים. "זה יותר טוב מכלום" מסכם כאמל את ההפקה הישראלית, אבל "זה לא סרט אמיתי, סיפורי אהבה אמיתיים יודעים לעשות במצריים". מומלץ.