אירן (1990)

אישה מתיישבת ליד גבר צעיר באוטובוס הנוסע ברחובות טהרן. שיחה מתפתחת ביניהם והוא מחליט להתחזות ומציג עצמו בפניה כמוחסן מחמלבף, הבמאי האיראני הגדול. האישה הנרגשת נענית להצעתו לשתף את בני משפחתה בסרט חדש, ומזמינה אותו לביתה. הסיפור המדהים הזה התרחש לפני כמה שנים באיראן ועורר רעש תקשורתי גדול. ענק הקולנוע עבאס קיארוסטמי ("עשר") קרא והחליט לעשות מזה סרט. התוצאה – יצירת מופת. ויש גם הופעת אורח מרגשת של מחמלבף.
הבמאי מוחסאן מחמלבאף (גאבה) נחשב לגיבור לאומי בארצו, איראן, וזכה גם לפרסום והכרה ברחבי העולם. אך דוקו-דרמה זו עוסקת בו רק בעקיפין, וגיבורה האמיתי הוא זבזייאן, מובטל אלמוני שחלומותיו לעסוק בקולנוע נבלמו בשל מעמדו הכלכלי הנמוך. האובססיה שהוא מפתח כלפי סרטים, ובעיקר כלפי אלה של מחמלבאף, מובילה אותו בסופו של דבר למאסר - לאחר שהתחזה לבמאי המפורסם ושכנע משפחה נלהבת לעזור לו בהכנת "סרטו" החדש. הסרט המתעד את משפטו של זבזייאן בנוי כדרמה משפטית לכל דבר ומשלובים בו פלשבקים המשחזרים את המפגשים בין זבזייאן לבני המשפחה התובעת כשכל הנוגעים בדבר מגלמים את עצמם. מעבר לסיפור האנושי ה"קטן", נראה כי המוטיבציה של יוצרי הסרט הדוקומנטרי לעסוק בסיפור זה, נובעת מכך שהוא נוגע בשאלות הקשורות באמנות: במהלך המשפט מנסים בני המשפחה להציג את מעשהו של זבזייאן כמעשה רמאות לכל דבר, בעוד שזבזייאן טוען שהמעשה שלו נעשה בשם אהבתו העזה לאמנות. המשפט הזניח לכאורה הופך לדיון מרתק בהגדרת האמנות, ונוגע בטשטוש ההדדי בין אמנות לאחיזת עיניים. המצלמות שברקע מעצימות את עומק הדיון מכיוון שהן בונות מהסיפור של זבזייאן יצירת אמנות מחודשת. לסרט ערך מוסף לצופים ישראלים, כיון שהוא עוסק באויבנו הדמוניים - האיראנים. מעניין לגלות שלפחות הקולנוע שלהם מתגלה כאנושי מאוד, ותואם מגמות דוקומנטריות עולמיות של עיסוק בסיפורים "קטנים" ואישיים בכלל, ובכאלה שמתייחסים למדיום הקולנוע בפרט. לידיעת סוכני המוסד שביננו.

טריילר: