דנמרק (1984)

בלש משטרה לשעבר עוזב את מולדתו הקרה מאוכזב ופגוע. הוא מוצא מזור וחיים חדשים בקהיר, נישא למקומית וחי מחדש את חייו בין דיונות החול, האבק והשמש הקופחת; שנים לאחר מכן ייקרא לשוב אל שורות המשטרה כדי לפענח פרשת רצח סדרתי, וישוב לאירופה אכול געגועים ואמביציה חזקה להוכיח מחדש את כישוריו. עם התבנית הכמעט בנאלית של הסיפור הזה, הגיע לארס פון טרייר הצעיר (אז בן 28) למפיקיו, ואמר: או יה. תנו לי צילום אפל ומונוכרומי, בגוונים של חום וצהוב, צילום שיופרע רק לרגעים ספורים בהבלחים של אור כחול ממסך הטלוויזיה, תנו לי ברקע כמה חריקות צ`לו שמיתריו מדיפים את ריח המוות, תנו לי סט אפוקליפטי שייראה כמו חלל המעיים הנרקב של בהמה מתה, תנו לי שחקנים שקולם נמוך ועמוק - ואני כבר אהפנט את הצופים; אדביק אותם מרותקים למושב עד שיקבלו בחילה, עד שלא יידעו אם מה שראו הוא חלום בלהות או מסע פנימי אל תוך הריקבון האמיתי של עצמם. ואכן, בהינף יד של גאון הפך פון טרייר את סרטו הארוך הראשון לאבן דרך שהיוותה יסוד מרכזי בתפיסת העולם שלו כלפי אירופה, ראיית עולם שבלטה גם בסרטיו הבאים. אירופה, ערש התרבות לכאורה, סמל הציויליזציה המפותחת והנאורה, היא, אליבא דפון טרייר, גופה נרקבת ואכולה מבפנים, דקדנטית, מנוונת, מרושעת, כמעט פתטית. לא בכדי הנראטיב של הסרט מועבר באמצעות שיחה תחת היפנוזה שעורך הגיבור, פישר, דווקא עם מטפלו המצרי, ספק פסיכיאטר ספק רופא אליל; לא במקרה זירת ההתרחשות ממוקמת במחילות ביבים עלובות באזור של מכרות בסקנדינביה; ולא במקרה הוא עוסק במקרה רצח בו לא ברור לו האם הגיבור נשאב אל תוך מוחו הקרימינלי של הפושע אחריו הוא רודף. את המגמה הזו, כאמור, המשיך פון טרייר גם בסרטיו המאוחרים יותר, בהם תקף את שאר ההיבטים של תרבות המערב היהירה. כך עשה ברכבות לילה, שעלילתו מתרחשת בזמן המלחמה הגדולה והאכזרית ביותר שידע העולם, שהתנהלה דווקא על אדמת אירופה, וגם שם נקט בשיטת "הפרד ומשול" ברגשות הצופים, באמצעות נראטיב מהפנט הנמשך מסצינת הפתיחה ועד לסצינת הסיום מקפיאת הדם ועוצרת הנשימה. בהממלכה, אופרת סבון מקאברית בה רופאים בבית חולים בדנמרק משחקים בציניות אכזרית בחייהם של בני אדם, עימת את המדע, גאוות המערב, עם הפרעות האישיות הקשות של נציגיו; בלשבור את הגלים לעג פון טרייר למוסר הנוצרי העיוור ולקורבנותיו, דבר שאפיין את אירופה מאז ימי הביניים, ואילו בהאידיוטים בעט לגמרי בכל הקודים התרבותיים של חברה צדקנית ומתחסדת, עד שכבר לא ברור היכן עובר הגבול בין טירוף לטבע האנושי. זו הבשורה על פי לארס פון טרייר, הילד הרע של הקולנוע האנטי הוליוודי, ובה בעת פורץ הדרך החשוב ביותר בסקנדינביה מאז קארל תאודור דרייר. אירופה, שאפשרה לכל זוועות העולם להתנהל בתוכה, ש"המציאה" בכלל זה תופעות כמו רוצחים סדרתיים, אינה אלא בלוף, בלון נפוח שיתפוצץ בפניהם של בניה; פישר יוצא למסע אחר הרוצח כשהוא מונחה על ידי תורתו של מורו ומדריכו אוסבורן, קרימינולוג שכתב מחקר על הרוצח הסדרתי הארי גריי, אולם לא ברור כבר מהו הגבול בין האמת לבין התיאוריה, ואם אותם תחלואים שהמדע חוקר אינם אלא תולדה של המדע עצמו. באופן פרדוקסלי, , נדמה במבט לאחור כי זהו סרטו השלם והבוגר ביותר של פון טרייר, המגיש כאן יצירה אפוקליפטית שאינה מאמינה בפילוסופיה או באינטלקטואליזציה של האמנות. הקולנוע של פון טרייר מאמין בכוחו הטהור של המדיום הקולנועי לחולל דרמה בנפשו של הצופה, בהפיכת קרביים מוחלטת הנשענת על כוחה של החוויה הרגשית, שבאמצעותם הוא מגיע אל התודעה ומחולל בה שינוי.