כמו בסרטיו הקודמים גם כאן מבקש בנואה ז'אקו להתמקד באינטימיות ומתוכה לפרוץ ולשרטט את קשת הגוונים של דמויותיו. לשם הוא הוא מגביל את עצמו למסגרת זמן מצומצמת: חודשים ספורים בחייו של המרקיז דה סאד, אי שם בשירה של תקופת הטרור הפריזאי, כאשר ראשים נערפים בלי הבחנה. המקום הוא אתר כליאה אריסטוקרטי, אליו מועבר המרקיז המרגיז באדיבותה של פילגשו, המיודדת עם אחד מראשי המהפכה. את המקום הוא הופך למעבדת מחקר של התיאוריות האתאיסטיות ה"מגונות" שלו בדבר ´הטבע ככוח המניע האולטימטיבי´. מושא החקירה היא אמילי, נערה צעירה המשתכנעת מדבריו השנונים ונענית לאופן בו הוא מביים את ביתוק בתוליה. אם פיליפ קאופמן ב"עט הסקנדל" בחר להתמקד בהתנגשויות הדרמטיות של מר סאד עם הממסד, בנואה ז'אקו מתמקד באישיות. דניאל אוטיי הרי לא צריך הוכחות למידת השארם שלו, וכאן בהופעה כובשת, אירונית, גברית במיוחד, הוא מפרק את כל החומציות שנקשרה למיתוס. סאד שלו הוא איש ריב ומדון אמנם, אך בוודאי לא אשמאי זקן. אם כבר, טוענת מבקרת ה´ורייאטי´ מדובר בפילוסוף, לא באיש מושחת.
תקציר באדיבות סינמטק ת"א

עוד סרט שעוסק בקורות הסופר הצרפתי בן המאה ה-18 שמעלליו המיניים הפרועים וכתביו, שאופיינו בתיאורי סקס בוטים ונועזים, הובילו אותו פעם אחר פעם לבית הכלא. השנה היא 1794, אז נפתח השלב האלים של המהפכה והגיליוטינה עובדת שעות נוספות. סאד (דניאל אוטיי) כלו במנזר שהוסב לכלא ולבית חולים, בשם פיקסוס. המאהבת שלו לשעבר, מארי קונסטנס (מריאן דניקור), מצילה את חייו לאחר לאחר שהיא שוכבת עם פורנייה (גרגורי קליין), איש הוועידה הלאומית וחבר פמליית רובספייר. סאד מקיים שם קשר עם הצעירה אמילי דה לנקריס (איסליד לה בסקו), טרף נפלא עבורו, אלא שאט אט מתהדקת טבעת החנק סביבו.
תקציר באדיבות אמיר קמינר - פנאי פלוס