17/11/2019
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Claypool/Lennon
  2. Dream Theater
  3. Steve Kilbey
  4. Tom Waits
  5. Bohemian Rhapsody
חדשים בג'אז באוזן
  1. Charles Mingus
  2. Alice Coltrane
  3. Charles Lloyd
  4. Aaron Parks
  5. The John Betsch Society
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

והיה אם...
פיטר ווטקינס, במאי בריטי לא מספיק מוכר, טשטש את הגבולות בין המציאות לבין המצאתה, כדי לומר משהו חריף וביקורתי על העולם. מוקיומנטרי, אבל בלי ה-Mock

כנראה שסתם כך יהיה לכם קשה להגיע לסרטים של פיטר ווטקינס. בסריקה של הספרייה אותרו כל אחד מחמשת סרטיו שנמצאים באוזן השלישית במדף אחר. את The War Game תמצאו באגף המדע הבדיוני, את Culloden באגף הדרמה הבריטית, ואת  Edvard Munch תמצאו דווקא באגף סרטי האמנות. עם זאת, באותה מידה, יכול כל אחד מהסרטים הללו להימצא במדף הקולנוע הדוקומנטרי. טשטוש גבולות הז'אנרים המקובלים הוא אולי המאפיין הבולט של יצירתו של הבמאי/תסריטאי המופלא והלא מוכר הזה.
לכאורה, נדמה שסגנון סרטיו הייחודי של ווטקינס מקטלג אותו בז'אנר המוקיומנטרי (mockumentary), שבין נציגיו הבולטים סרטים כדוגמת ספיינל טאפ של רוב ריינר ומשב רוח מוזיקלי של כריסטופר גסט. אבל הטון השונה לחלוטין מבדיל אותו מהיצירה המוקיומנטרית: אם ז'אנר זה נוטה לעסוק ביצירה של אירועים פיקטיביים על ידי אמצעים תיעודיים מקובלים, ובכך לומר משהו בעל אפקט קומי (ומכאן ה-mock שבשמו), הקולנוע של ווטקינס מבקש להשתמש באותם אמצעים בכדי לדון בנושאים פוליטיים אקטואליים בצורה ביקורתית.
יליד 1935, החל ווטקינס את דרכו כעוזר הפקה בבי.בי.סי, ויצר באופן עצמאי שני סרטים קצרים מצוינים: The Diary of an Unknown Soldier ב-1959, ו- The Forgotten Faces ב-1961.
הראשון מתאר את הפיכתו של נער לגבר בזמן מלחמת העולם השנייה, השני מתאר ניסיון מרד של הונגרים בכובשים הסובייטים (שניהם מובאים כתוספות במהדורות הדי.וי.די). בשניהם ניכר סגנון היצירה שווטקינס ובמאים בריטיים אחרים (דוגמת קן לואץ' בסרטיו המוקדמים) פיתחו באותה תקופה. “You-are-there”, הם קראו לו, ודרכו ביקשו לקרב את הצופה לדמויות באמצעים שעדיין לא היו מקובלים: דיאלוגים מאולתרים, שחקנים לא מקצועיים, צילום תזזיתי וספונטאני באופיו, המזכיר את יומני החדשות, מתוך הבנה של כוח השכנוע שיש למדיום הטלוויזיוני על הצופים בו. בהתאמה לסגנון, הנושאים שבהם עסקו היו בעיקרם בעלי אופי חברתי-פוליטי, ועסקו בשכבות האוכלוסייה שאותם ראו כמוחלשות.
ב-1964 קיבל ווטקינס מהבי.בי.סי תקציב קטן בכדי ליצור עבורם את סרטו הארוך הראשון. התוצאה, Culloden, הוא סרט המתאר קרב בין מורדים סקוטים לבין חיילי מלך בריטניה ב-1746, הידוע בתור הקרב האחרון אשר התרחש על אדמת בריטניה.
ווטקינס לוקח את הסיפור ההיסטורי ומותח קווים בינו לבין מלחמת וייטנאם אשר פורצת באותם שנים. הוא רואה הקבלה בין הקולוניאליזם האמריקאי במאה העשרים לבין הקולוניאליזם הבריטי במאה ה-16.
בכדי ליצור סרט שיחרוג ממסורת הסרטים/שחזורים ההיסטוריים המקובלת מאז שחר הקולנוע, מחליט ווטקינס לצלם את האירועים כאילו תועדו על ידי צוות חדשות הנוכח במקום בזמן אמת: חיילים ומפקדים מתראיינים למצלמה ומביעים את דעתם (ומחאתם) על המתרחש (השראה ישירה מראיונות עם חיילים אמריקאים בווייטנאם). בכדי לשמור על אותנטיות מירבית מקפיד ווטקינס לצלם את הסרט במקום ההתרחשות המקורי, המשתתפים הם תושבי המקום ורובם אף צאצאים ישירים של משתתפי הקרב, שמקבלים הזדמנות נדירה להשתתף בשחזור ההיסטוריה שלהם עצמם. ווטקינס רואה בכך הצהרה חברתית חשובה שמחלחלת אל תוך האותנטיות שהסרט מקרין.
מלבד Edvard Munch שעשה ב-1973, Culloden הוא סרטו היחיד של ווטקינס שהתקבל בצורה חיובית על ידי מבקרי הקולנוע, שהתייחסו לסגנון היצירה החדשני ופחות לביקורת המובעת כלפי מאות שנות קולוניאליזם  בריטי .
הסרט השני שעשה ווטקינס עבור הבי.בי.סי (והאחרון שיעשה בחסותם) הוא גם מעורר המחלוקת ביותר מבין סרטיו. The War Game (מ-1965) נוצר כסרט "עתידני" ועוסק בתוצאותיה הרות האסון של מתקפה גרעינית. במהלך חודשים ארוכים ווטקינס ערך תחקיר מקיף וראיין בעצמו עשרות מומחים, רופאים ואנשי צבא, אשר דרכם בחן את חולשתה של בריטניה אל מול מתקפה גרעינית. למידה מעמיקה זו של הנושא אפשרה לו לדייק בצורה מדהימה בבואו לשחזר ויזואלית את חזון אחרית הימים שלו. ווטקינס יוצר תיעוד מדויק ואפוקליפטי, שבעזרתו הוא מקווה להזהיר מפני חוסר המוכנות של בריטניה (ושאר העולם) במקרה של מתקפה גרעינית של ברה"מ. כמו ב-Culloden, גם בסרט זה משתמש ווטקינס באלמנטים תיעודיים בכדי להמחיש את ממשותה של מתקפה גרעינית. הוא מראיין רופאים ופסיכיאטרים (אמיתיים) אשר מתארים את ההרס הפיזי והנפשי שתזרע מתקפה שכזו. 
יותר מארבעים שנה לאחר שנעשה, The War Game עדיין מפתיע באפקטיביות וברלוונטיות שלו, ואין פלא שראשי הבי.בי.סי הזדעזעו כל כך מהסרט, שהחליטו לזמן הקרנה מיוחדת לשרי הממשלה, שקבעו חד משמעית שאסור להקרין אותו (איסור שנותר בעינו 18 שנה!). למרבה הפליאה, דווקא בארה"ב התקבל הסרט בחמימות והוענק לו האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר (בימים שסרטים בקטגוריה הזאת זכו להרבה פחות פרסום וחשיפה מהיום).
ב – 1967 יצר ווטקינס את סרטו Privilege שמספר על כוכב פופ בעולם טוטליטארי-עתידני, שהממשלה משתמשת בפופולאריות שלו בשביל לשלוט במעריציו הצעירים. אחר כך, עקב בעיות בהשגת מימונים והפצת סרטיו, עזב ווטקינס את בריטניה ונדד בין ארצות שונות, עד ש ב-1970 התיישב בארה"ב ויצר את סרטו החשוב  Punishment Park.
סרט זה עוסק במאבקם של שלטונות ארה"ב בפעילי שמאל רדיקלים. הסרט הוא המשך ישיר לסרטים שיצר בבריטניה, ובמרכזו צוות טלוויזיה המכין כתבה על משפטם של חבורת רדיקלים אנטי ממסדיים, אשר בעקבות הרשעתם ניתנת להם בחירה: עונשי מאסר ממושכים או השתתפות במשחק שבמסגרתו הם ייעזבו ללא מים או אוכל ב"פארק העונשין", שטח מדברי שבו יצטרכו לנווט במשך ארבעה ימים בכדי להגיע למטרה הסופית - דגל ארה"ב שמונף אי שם. כל זאת בזמן שהם משמשים כמטרות חיות לאימון של שוטרים-טירונים. הסרט מתאר את הקונפליקטים המתפתחים בין קבוצות הנענשים השונות - אלה המקבלים על עצמם את העונש לבין אלה המתמרדים.
יותר מכל סרטיו של ווטקינס, Punishment Park משחק על הקו שבין מציאות לדמיון, ונפתח בהקראת ההצהרה (האמיתית), המציינת את ה"תקנות לשעת חרום" של מק'קרן מ-1950, שמקנות לנשיא ארה"ב זכות להשהות את מערכת הצדק הרגילה בכדי "לטפל" בגורמים העלולים להוות סיכון לאומי. למרות מיקומו בעתיד, אין ספק שהוא מתייחס לפעילותה של ממשלת ארה"ב כנגד פעילים פוליטיים, בעיקר המתנגדים לוייטנאם (והוא רלוונטי מתמיד היום, אחרי התקנות לשעת חרום שארה"ב הפעילה בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר).
כמו כל סרטיו של ווטקינס, גם זה התקבל בביקורות מעורבות והקולנוע היחיד שהסכים להציגו חזר בו כעבור ארבעה ימים בלבד. לאחר סרט זה המשיך ווטקינס לנדוד בין מדינות שונות, בעיקר בסקנדינביה, תוך כדי יצירה של סרטים במגוון נושאים, ביניהם ביוגרפיה יפיפייה ומרגשת של הצייר אדוארד מונק (שבימים אלה ממש הגיעה בגרסת די.וי.די אל האוזן). סרטו האחרון של ווטקינס, נכון להיום, הוא  La Commune (Paris 1871), אשר נוצר ב-2000 ומתאר במשך כשש שעות (!) את הקומונה הפריזאית של סוף המאה ה-19, דרך סדרה של דיווחים חדשותיים, ראיונות עם הנוכחים וכו'.
כתאורטיקן, ווטקינס עוסק ב"ביקורת מדיה", תחום שבו פרסם מאמרים חשובים, דרכם אפשר להבין את בסיס היצירה שלו. הוא טוען שכבר בתקופה שבה ייצר את סרטיו הראשונים הבין את כוחה של הטלוויזיה בשליטה על ההמונים. האמון שיש לצופים במדיום הטלוויזיוני שימש את ווטקינס כדי להציג להם את המציאות האמיתית בעיניו, זו של העוולות וההסתרה. הצפייה בסרטים של ווטקינס היא חוויה מאתגרת, מעשירה ובעיקר מפכחת. כוחו הגדול הוא בהצגת מציאות שכביכול הומצאה, אך מבחינות רבות היא ממשית יותר מהשקרים הרבים הממלאים את חיינו.


בן רונן (21/03/06)

לכתבות נוספות

ווטקינס מביים. פוליטי ואקטואלי
Culloden. השוואה לווייטנאם
Culloden. המשתתפים הם בני המקום
The War Game. הקרנתו נאסרה
The War Game. מדויק ואפוקליפטי
The War Game. עדיין אפקטיבי
Privilege. האחרון באנגליה

Punishment Park. משחק-עונש
Punishment Park. תקנות חרום
Edvard Munch. יפהפה ומרגש
Edvard Munch. ווטקינס הנודד
La Commune. האחרון בנתיים
ווטקינס על הסט. המציאות האמיתית
 




אוזןבר: פתוחים לאירועים סגורים

הרמת כוסית / כנסי חברות / אירועים סגורים / מסיבות יומולדת / הזמינו עכשיו! כאן הפרטים

אוסף נדירים בלתי נפוצים

מגוון גדול של תקליטים במצבים מצוינים ובמהדורות מוקדמות הגיע בעיתוי חגיגי של ספטמבר בואך אוקטובר. הנה פירוט. נתראה בחנות

האוזן קונה אוספים של תקליטים משומשים

התקליטים תופסים אצלך יותר מידי מקום בבית?
רוצה להיפטר מאוסף הוינילים, הדיסקים וסרטי הדי וי די שלך?
עובר דירה? עוזבת ת'עיר? האוספים הישנים שלך ימצאו אצלנו בית.
לפרטים

צ'רלי מגירה – הרטרוספקטיבה בתקליט כפול

צ'רלי מגירה, גבי אבודרהם בשמו האמיתי, הוא מגדולי גיבורי הגיטרה שיצאו מארץ הקודש, אך לא ידעו להכיל אותם. מגירה נאלץ לנדוד לברלין, שם קץ לחייו. אמן טהור, פראי ואוטנטי. גיטריסט גאון וחיית במה, שהרטרוספקטיבה החדשה עושה עמו צדק ומנציחה במלוא הדרה את פועלו של היוצר שמת. בקרוב על מדפי האוזן

כתבו לנו YouTubeהאוזן השלישית בפייסבוקהאוזן השלישית בטלפון