23/02/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
    אלבומים חדשים LP/CD
    1. Annette Peacock
    2. Crystal Fairy
    3. Blackfield
    4. Giraffe Tongue
    5. Sepultura
    חדשים בג'אז באוזן
    1. Archie Shepp
    2. Dexter Gordon
    3. Horace Parlan
    4. Johnny Dyani
    5. Kenny Drew
    • שתפו בפייסבוק
    • שתפו בטוויטר

    סבנטיז פרוגרסיב לרגל צאת 'זינגלה' - חלוצת הפרוגרסיב בישראל - ע"ג ויניל, האוזן השלישית בוחרת את 30 אלבומי הרוק-מתקדם הטובים בכל הזמנים
    (כלומר בשנות ה-70' מן הסתם)
    טקסטים ועריכה: אבישי קרשין | סדר: כרונולוגי
    Emerson Lake & Palmer - Emerson, Lake & Palmer (1970)

    הייתכן שאלבום הבכורה של הסופר-טריו הוא הטוב ביותר שלהם? אנחנו עדיין מתווכחים על זה. בכל מקרה, קית' אמרסון, האיש שיכול להזיז הרים בעזרת עשר אצבעות, גרג לייק, אשף מיתרי הקול והמתכת והעכביש האנושי קרל פאלמר. שלושה גיבורי-על שעושים מוזיקת-על.
    Rare Bird - As Your Mind Flies By (1970)

    אכן ציפור נדירה, להקה בלי גיטריסט מוביל ובמקומו שני קלידנים, אבל איזה קלידנים. דייויד קפינטי וגרהם פילד מספקים שני מנועים חזקים עם מגוון מפתיע של סגנונות וצלילים שמשחררים את המוזיקה מכח הכבידה. בעיקר באפוס Flight שממלא את הצד השני.
    Soft Machine – Third (1970)

    מכל ההרכבים הגדולים שברא רוברט וואייט, Soft Machine היא ללא ספק הטובה ביותר, מכל הגלגולים השונים של הלהקה זה ללא ספק הטוב ביותר. אלבום כפול עמוס במוזיקה מהממת ומהפנטת, על כל צד יצירה אחת גדולה. הגבול בין רוק וג'אז מעולם לא היה מטושטש יותר.
    Caravan - In The Land Of Grey And Pink (1971)

    יש שיטענו שקטעי האילתור הטובים ביותר ברוק הבריטי שייכים לקראוון (ואנחנו בינהם), ומתוך הדיסקוגרפיה הקצרה אך נהדרת שלה, האלבום הזה מכיל את רובם, תוסיפו לזה את השילוב המושלם בין רוק ופולק בריטי, את הקריצה השובבה והניצוץ בעין וקיבלתם יהלום מלוטש.
    Spring - Spring (1971)

    אחד האלבומים הגדולים עליהם איש לא שמע והחלום הרטוב של כל חובב מלוטרון (ליתר דיוק שלושה מלוטרונים!). שטיח עבה ורך של סאונד שמזכיר את קינג קרימזון והמודי בלוז ועליו רוק מלודי עם השפעות קלאסיות. זהב טהור.
    Traffic - Low Spark Of High Heeled Boys (1971)

    בספארי של טראפיק כל שיר הוא חיה אחרת לחלוטין. שיר הנושא המופתי נע בכיוונים ג'אזיים, Rainmaker נוטף פולק ו- Rock & Roll Stew הוא תבשיל רוק Fאנקי. בידיים הבטוחות של חברי טראפיק הכל חלק מאותו השלם. שלם חכם, מחמם לב ופשוט טוב, מהסוג שמתאים לכל מצב רוח אפשרי.
    Banco Del Mutuo Soccorso - Darwin! (1972)

    לא צריך לדעת איטלקית כדי להתרגש מהשירה האופראית הגדולה מהחיים של פרנצ'סקו די ג'אקומו, בטח לא כשהיא עטופה בצלילים הסופר אקספרסיביים של שאר חברי הלהקה שמנפיקים שורה אינסופית של רגעים גדולים. שילוב של מוזיקה קלאסית, אניו מוריקונה ורוק עשיר ונוטף שומן.
    Il Balletto Di Bronzo – Ys (1972)

    שם הלהקה אומר הכל, בלט עשוי ברונזה. אנחנו גם היינו אומרים גשם של קליעים, או כל דבר אחר שמשלב בין מתכת ותנועה. הדבר המדהים הזה (מילולית) פותח בריצת אמוק היסטרית, לא מאט ולא עוצר לנוח, עד שישרוף את טיפת האנרגיה האחרונה שלו ושלנו.
    Focus - Focus III (1972)

    נציגת הולנד ברשימה (וסליחה לסופרסיסטר) דומה יותר לחבורת פראים שדחפו להם כלי נגינה לידיים. האלפא בשבט פוקוס הוא הקלידן/חלילן/יודליסט/משוגע עם תעודות תייס ון ליר שמזכיר לחבריו שהכי חשוב זה להנות מהחיים. לצידו, כתף אל כתף, הגיטריסט קר הרוח יאן אקרמן נותן לו קונטרה הגונה.
    Genesis – Foxtrot (1972)

    הרכבת של פיטר גבריאל שועטת במלוא הקיטור קדימה, עוברת בין נופים פסטורלים ובתוך סערות בלב ים ומגיעה לצד ב', שם היא עוזבת את האדמה וממריאה למיני אלבום הנקרא Supper's Ready, אקסטזה מטמטמת חושים שדוחסת את העולם כולו לתוך עשרים ומשהו דקות. ג'נסיס נותנת לך כנפיים.
    Gentle Giant – Octopus (1972)

    כל מילה על הלהקה שעושה שמות בתיאוריה מוזיקלית מיותרת, זה פשוט לא משהו שאפשר לנסח במילים. ובכל זאת ננסה: מאש אפ בלתי אפשרי בין העולם הישן והעולם שעדיין לא נולד, סערה בכוס תה, סיפורי ילדים למבוגרים והדבר הזה שחתולים עושים כשמגרדים להם מאחורי האוזן. ענק ועדין.
    Jethro Tull - Thick as a Brick (1972)

    עם כל האפוסים שמופיעים ברשימה הזאת אף אחד לא מגיע לקרסוליים של Thick as a Brick, הנסיון הראשון (מתוך שניים) של ג'ת'רו טאל באלבום של רצועה אחת הוא אחד מאלבומי הקונספט הטובים בכל הזמנים ואחד מזרמי התודעה המוזרים בתולדות האומנות, בזכות הטקסטים המבריקים של איאן אנדרסון ובזכות אנרגיות מוזיקליות ממזריות (ולא מעט הומור).
    Pink Floyd - Obscured By Clouds (1972)

    איכשהו יצירת המופת הזאת תמיד נופלת בין הכיסאות של Meddle ו- Dark Side of the Moon. במקור נכתבה כפסקול לסרט La Vallée אבל הסרט נשכח והמוזיקה קיבלה חיים משל עצמה. מחרוזת של עשר פנינים עשירות בטקסטורה ובאווירה ועם זאת מדוייקות ויציבות.
    Premiata Forneria Marconi - Per Un Amico (1972)

    קלאסיקה של פרוג איטלקי. יצירה מגוונת, מורכבת ושלמה. יש פלא בלתי מוסבר באופן שבו כל אחד מחבריה של PFM משלים את השני, ותורם לבניה של משהו שגדול מסך חלקיו, בדיוק כמו האלבום עצמו שמשנה טונים וסגנונות בלי הרף, בלי יומרה ובלי ללכת לאיבוד. סעודה של חמש מנות.
    Yes - Close To The Edge (1972)

    ההרכב הטוב ביותר של יס (עם ביל ברופורד על התופים וריק ווייקמן על הקלידים) מצליח לתפוס את השמים, לפעמים קודרים, לפעמים בהירים, כל כך הרבה יופי שאי אפשר לעכל אותו. חמישה גאונים בתחרות מתמדת, כל אחד דוחף את השני לגדולה ועל כולם מנצחת הגיטרה המופשטת של סטיב האו. חוייה שגובלת ברוחני, כמעט אפשר לטעום את הצלילים.
    Camel – Camel (1973)

    אין אף גיטרה בעולם שמפיקה יופי עצוב כמו הגיטרה של אנדי לטימר, במיוחד כשהיא מלווה באורגן של פיטר ברדנס. השירים קצרים ומנקבים את הלב ביעילות מפתיעה. מתוחכם, מופשט ואמנותי, ועם זאת קליל כנוצה, זה הקסם של קאמל. באלבום הזה הקסם מתגבר משמיעה לשמיעה.
    King Crimson - Larks' Tongues in Aspic (1973)

    עם כל הכבוד לחצר המלך זהו הקרימזון האולטימטיבי. הגלגול השלישי של משפחת פריפ מחליף את כלי הנשיפה בכינור המכשף של דייויד קרוס וכולם יחד יוצאים לטיול אימפרוביזורי בחלל החיצון. באמצע הם יעצרו לנוח ב- Book of Saturday היפהפה וב-Easy Money, השיר הכי כיפי של קרימזון (לא שזה אומר הרבה).
    Magma - Mekanik Destruktiw Kommandoh (1973)

    החזון המוזיקלי של המתופף הצרפתי כריסטיאן ואנדר הוא בעיטה רצינית לבטן, ההפך המוחלט ממוזיקת מעליות, אלא אם כן אתם יורדים במעלית לגיהנום. מזמורים דתיים בשפה לא ברורה, מארשים צבאיים מעולם אחר ומבנה מלודי שתוקף את המאזין בלי רחמים. רחמים זה לחלשים.
    Museo Rosenbach - Zarathustra (1973)

    אלבום קונספט בהשראת ניטשה זה משהו שיכול להופיע רק בפרוג איטלקי. אין רגע דל במסע המטורף הזה, חגיגה של צלילים, מלודיות ושמיכה עשויה מלוטרון שמשתלבים יחד בצורה בלתי רגילה. כבד ומרומם בו זמנית.
    Gong - You (1974)

    כל אחד משלושת חלקיה של טרילוגיית ננס הרדיו (בתרגום חופשי) של גונג הוא יצירת מופת ובכל זאת בחרנו את האחרון, שנמצא בדיוק על התפר בין גונג הפסיכדלית לגונג הפיוז'נית ומכיל את המיטב משני העולמות ומעוד כמה עולמות שמשייטים בגלקסיות אחרות. תענוג צרוף.
    Robert Wyatt - Rock Bottom (1974)

    בכל ההיסטוריה של הרוק לא הוקלטה חוויה כל כך עמוקה, שרוטה, אינטנסיבית ומדכאת כמו סערת הרגשות שהקליט רוברט וואייט אחרי ששבר לעצמו את עמוד השדרה. כל עולמו הפנימי מתורגם לתווים ומילים במה שהוכיח באופן חד משמעי שאלבום רוק יכול להיות יצירת אמנות. אלבום חובה בכל אוסף.
    Supertramp - Crime Of The Century (1974)

    פסגת היצירה ברכס ההרים שהיא הדיסקוגרפיה של סופרטרמפ. האלבום הזה הוא קלאסיקה שלא תלויה בזמן. אלבום שצבוע בכל צבעי הרגשות, עם Asylum המעיק, Dreamer המקסים, Bloody Well Right החמוד וכמובן שיר הנושא שחותם את האלבום. ארט-רוק במיטבו.
    Area - Crac! (1975)

    על השניה הראשונה אנחנו מופגזים בקולו העמוק והרוטט של דמטריו סטרטוס, כביכול הכוכב הגדול של הלהקה שלא ניתן לשייך לשום ז'אנר, אבל הוא לא הכוכב היחיד, למעשה מדובר כאן בקונסטלציה. אנסמבל של חמישה גאונים שלא נותנים לחוקים ולמסגרות להפריע להם. שמחה ומהפכה.
    Frank Zappa - One Size Fits All (1975)

    הכי פרוגי שפרנק זאפה (להלן אלוהים) הגיע אליו ובמקביל סוג של פארודיה זאפאית על הז'אנר. זה אחד האלבומים הכי נגישים מתוך האוצר הבלום שהשאיר אחריו זאפה, עם שירים קצרים ומתוקים, מתובלים בהומור הציני והסולואים המופלאים שהם סימן ההיכר המובהק של הגאון המשופם.
    Hatfield And The North - The Rotters' Club (1975)

    הסופרגרופ בה' הידיעה של סצנת קנטרברי – דייב סטיוארט (National Health), פיל מילר (Matching Mole), ריצ'רד סינקלייר (Caravan) ופיפ פייל (Gong) כמה רע זה יכול להיות? התשובה היא בכלל לא, להפך, טוב. טוב מאוד. מספיק טוב בשביל לחלום עם עיניים פקוחות.
    Van Der Graaf Generator - Still Life (1976)

    אפילו פיטר גבריאל מקשיב בקנאה לדרמה האדירה שמפיק פיטר האמיל מגרונו. הוא הופך את ואן דר גראף למקבילה המוזיקלית לטרגדיה של שייקספיר ומעורר צמרמורות בכל הגוף, הוא ודייויד ג'קסון, שעושה את אותו הדבר רק עם כלי נשיפה. הו, הדרמה.
    National Health - National Health (1977)

    רוק מתקדם-מתקדם. המורכבות של הקומפוזיציות מסחררת את הראש, לפעמים ג'אזית, לפעמים קלאסית, לפעמים סתם דייב סטיוארט מאבד את שפיותו, תמיד סוחפת, תמיד מרתקת ולא מרפה מהאוזן שממשיכה לצלצל גם כשהמוזיקה נגמרת. אלבום מיוחד במינו.
    Rush - Hemispheres (1978)

    התחרות לאלבום הכי טוב של ראש היא תחרות קשה בעיקר כי אף אחד מהם לא מושלם, אבל זה נושק לשלמות בזכות צד א' המכונה גם Cygnus X-1, מנת טעימות לכל מה שטוב ויפה בלהקה הקנדית ובעיקר תצוגת תכלית של המתופף ניל פרט על המפלצת מרובת הראשים שלו.
    Steve Hillage – Green (1978)

    הגיטריסט המחונן של גונג הפיק לא מעט מוזיקה טובה באלבומי הסולו שלו, וזה אולי הטוב שבהם. טריפ קוסמי משוגע על גלי האתר עם המון רגעים מצויינים, האהבה הטיפוסית של הילג' לכדור הארץ וההפקה ההדוקה של ניק מייסון מפינק פלויד (שגם מתופף).
    UK - UK (1978)

    מה קורה כששמים ארבעה אבירי פרוג בלהקה אחת? UK, זה מה שקורה. אלן הולדסוורת', ביל ברופורד, ג'ון ווטון ואדי ג'ובסון מאחדים את הכוחות האדירים שלהם לכדי ממלכה אחת של קצב ומלודיה, מקום נדיר בו גרים בשכנות רוק, ג'אז ופופ (כן, פופ).